פרופסור הלן פישר, אנתרופולוגית מאוניברסיטת רוטגרס, הקדישה חלק נכבד מהקריירה שלה לחקור וללמוד את הדרכים הביו-פיסיקליות של אהבה בכל התגלמויותיה: תשוקה, קשרים רומנטיים וכיוצ"ב. "אישה משתמשת, באופן לא מודע, באורגזמה שלה כדרך לבחון אם הגבר שאיתה מספיק טוב בשבילה. אם הוא חסר סבלנות וקשוח, והיא לא חווה אורגזמה איתו, ייתכן שהיא תחוש כי הוא לא יהיה בעל ואב מספיק טוב. מדענים חושבים כי האורגזמה הנשית החמקמקה התפתחה כדי לעזור לנשים להבחין בין הגבר הנכון עבורה לבין הלא נכון" אומרת פרופ' פישר.

 

אחד מה"מרדפים" המרכזיים של פרופ' פישר בעבר הוקדש להסתכלות על אהבה, מילולית, בעזרת הדמיית תהודה מגנטית (MRI). פישר והקולגות שלה גייסו נבדקים שהיו "מאוהבים בטירוף" ובדקו אותם על פני תקופה של שבעה חודשים. בזמן בדיקת ה-  MRI  הוצגו לנבדקים שתי תמונות, אחת ניטראלית והשנייה של אהוב ליבם.

 

מה שפישר ראתה ריתק אותה – כאשר הנבדקים צפו בתמונת אהוב ליבם, החלקים במוחם שקשורים להנאה וגמול "נדלקו". מה שפישר מצאה מעניין במיוחד לא היה דווקא המיקום במוח, אלא הנתיב הכימי. החלקים הספציפיים הללו נדלקים באמצעות נוירוטרנסמיטר (מוליך בין עצבי) שנקרא דופאמין, שפישר מגדירה אותו "כחלק משיקוי האהבה הפנימי שלנו". דופאמין, במינונים הנכונים, מייצר אנרגיה מיידית, חדווה, תשומת לב ממוקדת, ומוטיבציה לזכות בגמול. זו הסיבה מדוע, כאשר אנו מאוהבים, לפחות בהתחלה, אנו יכולים להישאר ערים כל הלילה, לצפות בזריחה, ועדיין להישאר ערניים. אהבה, או למעשה דופאמין, הופכת אותנו לאמיצים, חכמים ונועזים. אהבה גורמת לנו להרגיש בלתי מנוצחים, להסתכן ולהרגיש שאנו חיים את החיים במלואם.

 

התמונה צולמה ע"י dierk schaefer,מאתר פליקר

 

למאמרים נוספים:

 

  

מתאהבת תמיד בגברים שזקוקים להצלה?למדי מה את יכולה לעשות בנידון! 

 

 

חזרה לטיפים ומאמרים