מילון אבן שושן מתאר אהבה כך: חיבה עזה, רגש של משיכה גדולה או חשק למישהו או משהו. ייתכן שזו אכן הגדרה בסיסית לאהבה, אבל זה עדיין לא מסביר מדוע אנחנו אוהבים, מהי תשוקה, ומדוע מכנים משיכה עזה בין שני אנשים כ"כימיה". הנה כמה הסברים שיעשו סדר בעניין:
ישנם שלושה שלבים מובחנים של אהבה; כל אחד ומאפייניו הרגשיים וההסבר המדעי לו.
השלב הראשון הוא תשוקה. תשוקה מונעת על ידי הורמוני המין שלנו; טסטוסטרון ואסטרוגן. לאחר תשוקה מגיעה משיכה. זהו השלב בו אנו מסתובבים מוכי אהבה, מאבדים את תאבוננו, לא יכולים לישון ולא מסוגלים להתרכז. זה מה שנקרא להתאהב...
בשלב השני, כשהתשוקה הפכה להתאהבות, ידינו מזיעות, אנו חסרי נשימה, לא מסוגלים לחשוב באופן בהיר ונדמה שבטננו מלאה בפרפרים. כל זה קורה בגלל השתוללות הורמונאלית במוחנו, של מוליכים עצביים הנקראים מונואמינים . קבוצת מוליכים אלה כוללת דופאמין, נוראפינפרין וסרוטונין. נוראפינפרין וסרטונין גורמים לנו להתרגש, ודופאמין גורם לנו לשמוח. הורמוני אהבה אלה נשלטים בידי חומר שאפשר למצוא גם בשוקולד ותותים, אשר נקרא פנתילאמין. פנתילאמין הוא זה שאחראי על המעבר מתשוקה לאהבה. ישנם אנשים רבים אשר "מתמכרים" לאהבה, לאותן תחושות ראשוניות שההורמונים הללו מייצרים. אנשים אלה מוצאים עצמם מנהלים מערכות יחסים קצרות בזו אחר זו, שמתפרקות ברגע שהריגוש הכימי הראשוני עובר. הם נתקלים אף בבעיה נוספת; עם הזמן, הגוף מפתח סיבולת לכימיקלים אלה, ולכן הם צריכים יותר ויותר מהם. רוב הסיכויים, כי אנשים אלה, אם יתחתנו ויישארו נשואים, יחפשו ללא הרף דרכים, מחוץ לנישואים,אשר ימלאו את הצורך הבלתי נפסק הזה.
הקשר הכימי
השלב השלישי באהבה הוא ההתקשרות, החיבור. ההתקשרות הוא הדבר שלוקח אותנו משלב המשיכה ושומר שזוגות יישארו ביחד. אחרי הכל, אי אפשר להישאר בשלב המשיכה לתמיד – לעולם לא נצליח לעבוד או לתפקד כך...שני הורמונים שונים פועלים בשלב זה. אלה הם אוקסיטוצין ווזופרסין.
אוקסיטוצין ,"הורמון האהבה" שעוזר בתקשורת בין בני זוג, עוזר גם בשעת צירי לידה, הפרשת חלב אם, ומיוצר על ידי שני המינים בזמן אורגזמה. לכן, התיאוריה אומרת, ששכל שבני זוג יקיימו יותר יחסי מין, כך הקשר ביניהם יתחזק ויגדל.
וזופרסין הוא "הורמון המונוגמיה". רק שלושה אחוזים מכלל היונקים הם מונוגאמיים. למרבה הצער, בני אדם אינם חלק מהיונקים שהם מונוגאמיים באופן טבעי... מדענים שחקרו את נברן הערבה, אחד היונקים המונוגאמיים, לפני הזדווגות ולאחריה, מצאו כי יש קשר בין וזופרסין לבין מונוגאמיה. לפני הזדווגות, נברן הערבה הוא ידידותי הן לזכרים והן לנקבות. עשרים וארבע שעות לאחר הזדווגות, נמצא כי נברן הערבה הזכר נקשר באופן מוחלט לשותפתו להזדווגות, ומגן עליה בחירוף נפש. הפרשת הוזופרסין, לאחר אורגזמה, אחראית להתנהגות זו. כאשר דיכאו את ייצור הוזופרסין, נראה היה שנברן הערבה אינו כה נאמן לבת הזוג שלו, ואינו מגן על "האישה" שלו מפני זכרים אחרים.
גם אנדורפינים מעורבים באריכות ימיה של האהבה. לאנדורפינים יש את היכולת לשכך כאבים וייצור תחושת הנאה בדומה למורפין, אך ללא הסיכון בהתמכרות.
בחירת בן/בת זוג. האם כאשר אנו באים לבחור שותף לחיים אנו נתונים לשליטתם של הורמונים אלה, או שמא אנו עושים בחירה יותר מודעת?
היתרון שלנו הוא שאנו יכולים לבחור בן/בת זוג עם הגנים הטובים ביותר האפשריים. לכן, באופן טבעי אנו מחפשים מישהו שיש לו מערכת חיסון שונה משלנו, אך עם זאת, לא שונה לחלוטין משלנו. כאשר אנו נמשכים למישהו, יש סיכוי, שבאופן בלתי מודע, אנו נמשכים לגנים שלו/שלה.
אבל איך זה קורה? ובכן, התשובה לכך היא שאנו מריחים את הפרומונים שלהם! דמיינו לעצמכם כוח אדיר ובלתי נראה, אשר משתלט על ההיגיון ומזמין תשוקה. כוח שמכתיב איפה יפגע חצו של קופידון. הכימיה של קופידון היא כוחותיהם של הפרומונים. פרומונים הם ייחודיים כמו טביעות האצבעות שלהם. חוש הריח הוא הפרימיטיבי ביותר מבין כל החושים שלנו, ופרומונים, המופרשים בזיעת בית השחי שלנו, מזוהים על ידי איבר זעיר, החבוי כמה סנטימטרים פנימה בתוך אפינו. התגובות הרגשיות שפרומונים עלולים לעורר הם, מילולית, מדליקים!
רוצים עוד קצת הסברים מדעיים על אהבה? הנה עוד מאמר מרתק בעניין: אז מהו בעצם הדבר הזה שקרוי אהבה?
תמונת המאמר צולמה ע"י ShermanoZ, מאתר פליקר
למאמרים נוספים:
