מאת: מיכל רון

בכל חברה יש את התהליך האופייני או המצופה המוביל להקמת משפחה. ברוב החברות בעולם עדיין ההורים מארגנים את השידוך עם בת או בת משפחה שאיתה הם מעוניינים להיות בקשרי משפחה. ראשית כל, נוסדת המסגרת המשפחתית בצורה של נישואין, ובתוכה ניתן פתח לעולמם הרגשי המשותף או הנפרד של בני הזוג.

בשלב מאוחר מאוד יחסית בתולדות ההיסטוריה המערבית קרה מהפך והאהבה, להבדיל מהמסגרת, היא שהפכה לגורם המשמעותי והמכריע בהקמת המשפחה. כך, בחברה המערבית, החילונית, המודרנית, זו שבה אנו חיים, מצפים מאתנו, ואף אנחנו מצפות מעצמנו**, לאהוב או אפילו להתאהב כתנאי מוקדם להקמת משפחה. אנחנו אמורות לפגוש מישהו, להתאהב בו או ללמוד לאהוב אותו, תוך כדי שאנו מתקרבים בהדרגה, לומדים לחיות ביחד תוך שהקשר מעמיק ומתעצם, ואז באיזשהו שלב להחליט למסד את הקשר ו/או להביא ילדים לעולם.

זוגיות שאינה מושתתת על המודל הזה נחשבת תכופות כ'פשרה', ואנשים שמתחתנים מתוך כך שלפחות מלכתחילה חשובה להם יותר המסגרת המשפחתית מאשר תוכנה הרגשי נחשבים ל'מתפשרים'.
האמנם? אולי מדובר בשני סוגים שונים של בני אדם? בשני נתיבים שונים של צמיחה אישית?
לדעתי, שני התנאים הראשוניים הדרושים להקמת משפחה – מסגרת זוגית מחייבת הכוללת גידול ילדים, להבדיל מ'סיפור אהבה', 'רומן', 'חברות', וכד' - הינם האהבה הרגשית מחד, והרצון להקים מסגרת משפחתית מאידך.

מה ההבדל?
א. אהבה רגשית, חופש וביטוי עצמי.
החיפוש אחר האהבה הינו ברור. מרגע לידתנו איננו יכולים לחיות בלי אהבתם ותשומת לבם של אנשים אחרים. כמעט כולנו חווים פחד וכאב ביומיום כשאנחנו חוששים פן אנשים שונים ימנעו מאתנו את אהבתם, וגורם זה מעכב אותנו בכל הנוגע לחופש האישי שלנו ולצמיחה האישית שלנו. אנחנו מדחיקות את הכעס שלנו כי כואב לנו כשאוהבים אותנו פחות; אנחנו מסתירות דברים שאנחנו מתביישות בהם כי אנחנו פוחדות שלא יאהבו אותנו, וכד'.

תהליך הצמיחה המאפשר להיפתח לאהבה, אם כן, הינו להסכים לחוות את אותם פחד וכאב, ולהסכים לשלם את המחיר הכרוך בלהיות מי שאנחנו. כך, גם אם החברה מסתכלת בעין רעה על נשים המבטאות כעס, הרי שהדרך לחופש האישי עוברת דרך הבחירה להסכים ולבטא את הכעס שלנו, עם כל הכאב והפחד הכרוכים בכך, וכן את כל שאר רגשותינו, צרכינו ורצונותינו. רק אז מי שיאהב אותנו ויבחר להתקרב אלינו אכן יאהב את מי שאנחנו, ולא את המסיכה ששמנו כדי שלא להסתכן באבדן אהבתם של אנשים אחרים.
התהליך הינו, אם כן, תהליך של שחרור העצמי, כנגד מסגרות ואנשים חיצוניים לנו.

ב. מחוייבות, מסגרת ומשפחה.
הבחירה בהקמת משפחה הינה תהליך הפוך – תהליך של ויתור על העצמי לטובת מסגרת חיצונית ואנשים שחשובים לנו.
מדובר בהחלטה הנוגעת לעולם ה'חיצון', ל'מציאות', ולא לעולם הרגש. אפשר לאהוב גם בלי להרגיש מחוייבים ומבלי לעשות שום דבר בנידון, אך הקמת משפחה כרוכה בקבלת החלטות ובפעולה ממשית בעולם. (למשל: קבלת החלטות כלכליות, החלטות הנוגעות לסדר היום ולמטלות המשותפות, וכד'.) החלטות שכאלה מגבילות את החופש האישי, או יותר נכון, הן מאפשרות חופש אישי גדול יותר, אך בצורה דיאלקטית, העלולה להיראות במבט ראשון כמגבילה.

למשל: החיים בזוג זולים יותר. זול יותר לחיות בדירה עם בן-זוג מאשר לחיות בדירה לבד, או אפילו עם שותפים. מחד רמת החופש הפיננסי שלי גדלה – משום שיש לנו במשותף יותר כסף, אך מאידך כבר אינני הפוסקת היחידה לגבי הכסף שלי

.

באותו אופן לגבי החופש האישי , הרמה הגבוהה ביותר, לכאורה, של חופש אישי הינם החיים לבד. אך רק לכאורה, משום שהחיים עם בן-זוג מאפשרים לי, למעשה, לעשות דברים נוספים שלבדי לא הייתי עושה, או שהייתי עושה פחות – לנסוע לטיולים, למשל.
כלומר – החיים לבד נדמים כחופש המוחלט. לעומתם החיים המשותפים נראים כהגבלה על החופש, למרות שהם מאפשרים למעשה חופש וצמיחה גדולים יותר.
בדרך כלל, אנשים שחווים את השותפות כ'שחרור' או כחופש גדול יותר מהחיים לבד אינם מבינים את הפחד ממחויבות ומקשר. אך תכופות אנשים כאלה פוחדים מאוד להרגיש, לכעוס, להיות דבילים, או לעשות מה שבא להם. וההיפך – אנשים שמרגישים מוגשמים מהבחינה המקצועית או מבחינת הביטוי העצמי שלהם, אנשים שלא פוחדים להיות מי שהם ונהנים להיות הם עצמם, פוחדים להתחייב, להתמסד, ו'לסגור' את עצמם על-ידי הקמת משפחה.

מדובר, בדרך כלל, באנשים שבגיל צעיר מאוד, ואולי ברמה הלא מודעת, התאכזבו מיכולתה של המסגרת ושל אנשים אחרים לספק את צרכיהם, ולכן הם למדו לסמוך רק על עצמם. הם רואים את עצמכם כעצמאים יחסית מן המסגרת ומן החברה, שהינן פחות חשובות עבורם. אם זהו המקרה שלך, עליך ללמוד לסמוך על בן הזוג שלך ועל המסגרת שבניתם, שאלה יוכלו למלא ולספק את צרכיך, כפי שנהגת לעשות עד כה עבור עצמך.

עליך להזהר שלא להטיל דופי ולראות את 'אובדני החופש' שבטווח הקצר, אלא להביט על התמונה הכוללת, ולשאול את עצמך האם בסך הכל את זוכה לחופש רב יותר או מועט יותר, האם יש לך יותר כסף או פחות כשההוצאות קטנות? האם יש לך יותר זמן לעצמך או פחות כשיש לך עוד שותף שעושה איתך את הקניות ודואג לנקיון? האם את יכולה כיום לעשות יותר דברים או פחות?

הפחד הגדול ביותר עבורך הינו להתאכזב, לאחר שוויתרת על עצמך לטובת המסגרת ולטובת בן הזוג, ולגלות שהם 'אינם עושים את מלאכתם כראוי', כמו אותם אנשים בילדותך, אולי, שמהם למדת כי עליך לדאוג לעצמך, וכי אינך יכולה לסמוך על אנשים אחרים שיעשו זאת במקומך או שיעזרו לך בכך. שהרי אותם 'ויתורים' הכרוכים בהקמת משפחה משמעם להפסיק להיות ילדה: הצרכים שלי אינם עוד החשובים ביותר, משום שישנם אנשים נוספים, כולל ילדים התלויים בי, שצרכיהם חשובים באותה המידה כאלה שלי, ולפעמים אף יותר.

כמו כן, אם אשה עדיין חיה בחוויה שטרם קיבלה מספיק (אהבה, תשומת לב, מגע, וכד'), היא תתקשה לוותר על חיים שבהם היא דואגת לצרכיה שלה בלבד.
גם אם מדובר בצמיחה רוחנית אדירה, הרי שעדיין מדובר בהתעמתות עם הפחדים הגדולים ביותר שלנו – הפחד שאיש לא ידאג לצרכינו, הפחד לוותר על העצמאות שלנו ועל החופש שלנו להיות עצמנו. גם אם מדובר בחופש רב יותר, או בהפיכת ה'אני' לגדול יותר ('אנחנו', משפחה), הרי שעדיין הדבר עלול להרגיש כמו מוות או התאבדות – סוף החופש ומות האני.
אם אתן רוצות לחלוק את חייכן עם אדם נוסף אך בכל זאת אתן מוצאות את עצמכן לבד, סביר להניח שעליכן ללמוד את אחד משני השיעורים הבאים:

א. אם טרם שחררתן את עצמכן, ועוד לא חוויתן את החופש הגלום בביטוי רצונותיכן, צרכיכן ורגשותיכן, הרי שעליכן ללמוד לחיות לפי האמת שלכן
אם אתן עדיין מסובכות מדי עם אנשים אחרים בקשרים שאינם אמיתיים עבורכן, ושדומים לדרמה או לסרט, או אם אכפת לכן מדי מ'מה אומרים', כדאי אולי לנסות להתנהג ולבטא בחיים את מי שאתן באמת בפנים כדי שתוכלנה לבנות קשר אמיתי עם אדם אחר. ברמה המודעת אתן שואפות אולי להקים משפחה, ואולי אפילו בצורה 'נואשת', אך השאיפה הלא מודעת שלכן עלולה להיות להגשים קודם כל את מי שאתן.

ב. אם בסך הכל טוב לכן, ואתן מרגישות מוגשמות וחופשיות, סביר להניח שאינכן מוכנות עדיין לוותר על החופשות והעצמאות האלה, יכול להיות שאינכן מסוגלות עדיין לסמוך על מישהו אחר שידאג לכן ולצרכים. עבורכן, הקמת משפחה אינה מרגישה כמו צמיחה או כעליה למדרגה גבוהה יותר אלא כדיכוי וכצמצום ה'אני'. עבורך, תהליך הצמיחה האמיתית יהיה כרוך בהתעמתות עם הפחדים שלך מפני אבדן החופש, ובהתחייבות למסגרת ולהקמת משפחה.

ובכן, מה צריך לבוא קודם – הרצון להגשים את עצמנו, או הרצון להקים משפחה?
החברה כיום מצפה מאתנו שנרצה להגשים את מלוא הפוטנציאל שלנו, לאהוב ולהיות נאהבים, ומתוך כך ללכת צעד הלאה ו'להגשים' את אהבתנו ע"י הקמת משפחה.
אך יש אנשים שאצלם התהליך הפוך – הם רוצים קודם כל לדעת איפה הם עומדים, להיות בקשר רציני, להתחתן, ורק במסגרת כזו הם מוכנים או מסוגלים לאהוב או להיקשר רגשית. כדי להרגיש בטוחים מספיק להיפתח, להחשף ולסמוך הם זקוקים לאותה 'קרקע יציבה' בצורה של קשר ממוסד – כפי שהיה ועדיין נהוג בחברות הפרה-מודרניות.

אם את עדיין לבד איזה משתי הדרכים רלבנטית יותר עבורך?
האם את עדיין חוששת להיות עצמך?
או שאינך מוכנה עדיין לוותר על עצמך?
האם עלייך קודם כל להעיז ולעשות את מה שאת רוצה ואוהבת, ורק אחר כך לבנות ביחד חיים משותפים?
או שחשוב לך קודם כל לבנות עם שותף מחוייב יסוד שממנו ובו תגדל אהבתכם?
האם את מוכנה להיות את עצמך בצורה מלאה, לשלם את המחיר הכרוך בכך? או שאת מוכנה לוותר על עצמך ועל לדאוג להיות בלעדית לעצמך, ולהסתכן באכזבה?

למאמרים נוספים:
לא נעים להגיד, המראה כן קובע!
חמישה דברים שאסור לך להיות בשבילו
איך נשנה את בן הזוג?